כל בוקר טאו אומר לי שהוא לא רוצה ללכת לגן. אמירה מתסכלת לשמוע כאבא, במיוחד כשהגן נמצא חמישים צעדים מהבית, ושאנחנו הקמנו אותו.
אני רואה שטוב לו בגן. התבוננתי על העניין הזה תקופה, עד שנפל לי האסימון. זה לא שהוא לא רוצה להיות בגן, הוא פשוט לא רוצה ״ללכת״ לגן. כיף לו בבוקר בבית, לאכול פירות ולשחק בסלון, והוא לא מעוניין להיפרד מזה ולעשות משהו ״שצריך״ בשביל להגיע למקום אחר. העניין הוא המעבר.
הקשר הוא הדרך שבה ילדים חווים את הזמן. ההוויה של ילדים בגיל הזה היא כולה לב. לא ראש, לא חשיבה. תפיסת הזמן שלהם מתרכזת כמעט רק בעכשיו, וקשה להם לעזוב את הכיף של עכשיו בשביל כיף אחר אחר כך. הם פשוט עוד לא שם. הם בכאן ועכשיו.
לנו המבוגרים קשה לפעמים להכיל את זה, כי אנחנו חיים בעיקר בראש ובמחשבה קדימה, ושוכחים מה זה להיות בהווה. הילדים נותנים לנו תזכורת מצוינת לנוכחות המופלאה הזאת.
״מוכרחים להזדרז״. איך ילד תופס את זה? זה מושג של גדולים, שיש בו ויתור של הלב והעכשיו לטובת המחשבה והאחר כך.
אז מה עושים כשצריך להזדרז? הפתרון שמצאתי למעבר בין הבית לגן הוא לעשות אותו במשחק. להפוך את הדרך להמשך של העכשיו ולא למשהו שצריך לעבור. לרוץ מעץ לעץ, לשחק במחבואים, לקטוף פירות בדרך (גם פירות דמיוניים עובדים), לעוף כמו פרפרים.
כשאני נזכר בפער שלנו בתפיסת הזמן, ומצליח להתחבר לעולם שלו, זה עובד מדהים. בדרך כלל. ולפעמים אני לא מצליח, וגם זה בסדר. באמת שאני משתדל.
איתי