אני שוב תופס את עצמי הולך לפניו. מושך קדימה. מעניין איך זה מרגיש לו להשתרך מאחור כל הזמן. אני שם לב, מסתובב ורואה אותו עסוק בדוסה שהוא נוגס תוך כדי הליכה. מסתכל עליה כאילו מודד את הצורה החדשה שמתעצבת אחרי כל ביס.
אם הוא רק היה מתקדם בקצב שהוא לועס, היינו בסדר. זה לא היה מהר, אבל זה היה סביר. אבל הוא טועם את החיים ומרגיש אותם בכל צעד. יאללה בוא כבר, אני חושב ולא אומר. מתעשת ומחכה. בסוף הוא מגיע.
״אבא, זה נופל לי. אתה יכול לסדר לי?״
״בטח מותק.״
אני תולש חתיכת דוסה עסיסית שנוזלת לו, כדי לייצב חזרה את המבנה, וזורק אותה לפה. מרוצה מהתגמול המיידי. ״הנה מותק, תאכל.״ וממשיך ללכת לידו, בקצב שלו.
אז הנה, האטתי, התקרבתי, וזכיתי בדוסה ובילד מבסוט. איזו הוכחה טובה יותר לקיומה של קארמה אפשר לבקש?
איתי