טאו: אבא, צמחים מרגישים?
אני: מה הכוונה מרגישים?
טאו: אם הם כועסים ושמחים וכואב להם?
אני: שאלה מצוינת, מה אתה חושב?
טאו: שכן.
אני: יכול מאוד להיות. בוא נשאל אותם.
טאו: אי אפשר לשאול אותם, הם לא מדברים.
אני: אולי אנחנו פשוט לא מבינים אותם?
שקט.
אני: אתה מכיר צמח שמגיב כשנוגעים בו?
טאו: כן, אל תיגע בי.
אני: אז הם מרגישים?
טאו: נראה לי שכן. ומה אתה חושב?
אני: נראה לי גם שכן.
לפעמים אני לא יודע איזו תשובה נכון לתת. אני כמובן לא רוצה לשקר, אבל מצד שני אני לא רוצה לכבות לו את האמונה ואת תחושת הפליאה. אני ממש לא חושב שהתשובות שלי היו טובות במיוחד, זה היה די אינטואיטיבי. אבל הנה כמה עקרונות שאני חוזר אליהם:
- התבוננות. לא לענות מיד. לשאול שאלות ולברר למה הוא מתכוון. הופתעתי לגלות שהוא מדבר על רגשות ולא על מגע.
- סקרנות. לפגוש את עולם הדימויים שלו, וללמוד עוד טיפה על איך הוא רואה את הדברים.
- חשיבה עצמאית. לא לכפות עליו את עולם הדימויים שלי. הוא עוד ישמע המון תשובות שמתיימרות להיות נכונות. שיצעד בדרך וישתנה בקצב שלו.
- ובסוף, כשביקש לשמוע את דעתי, זרמתי איתו. הוא נגע פה באחת החידות הגדולות של היקום, ומי אני שאענה באופן נחרץ על שאלה שלאף אחד אין עליה באמת תשובה.
מה ישרת אותו יותר? לחשוב שצמחים חסרי רגשות, או להסתובב בעולם בידיעה שאולי הם מרגישים, ולכן צריך להתייחס אליהם בכבוד וברגישות?
איתי